<h1>לאוין לדעת הרמב"ן ששכח הרמב"ם בספר המצות</h1>
<h2>דף כ:</h2>
המצוה האחת עשרה שנמנענו בצאתנו מחנה על האויבים מכל דבר רע כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירות הגורמות סילוק השכינה מן המחנה והוא אמרו יתעלה (תצא כ"ג) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע ודרשו בספרי שומע אני בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר ת"ל ערוה אין לי אלא ערוה מנין לע"ז ושפיכות דמים תלמוד לומר ונשמרת מכל דבר רע אי ונשמרת יכול בטומאות וטהרות תלמוד לומר ערוה מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה אף כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה כשהוא אומר דבר אף על לשון הרע. וענין המצוה הזאת שנמנענו במחנה מן העבירות האלה הגורמות סילוק השכינה והזהירנו ית' בלאו הזה שלא יגרום סילוק שכינתו מעלינו במחנה שיהיה העובר בהן מפיל ישראל בחרב ומחלל את השם ומייקר עבודה זרה שלהם בעיני האויבים. והוא אמרו ית' (שם) כי י"י אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך בידיך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר. אזהרה שנשתמר שלא יראה בנו ערות דבר. הנה בכאן שני לאוין בעניין אחד לחזוק. ואם הוא טעם לומר ונשמרת מכל דבר רע לאו מונע אותנו מאלו העבירות במחנה. ואל תשתבש ותאמר כי מאחר שאין הלאו הזה מונע אותנו רק מעבירות מנועות אינו בא במנין. שזה אינו לאו שיכפל בכל מקום לחזוק בלבד אבל נתייחד לו מקום לעבור עליו בשני לאוין במקום ההוא. וזה כגון הלאו הנאמר במסיג גבול שהוא מונע מפועל אסור שהוא עובר בלא תגזול ונתייחד בגבולים בארץ לאו אחר לעבור בשני לאוין וכולם באים בחשבון המצות (ל"ת רמ"ה—ו'). וכן זה שהזהירנו ית' להשתמר במחנה מכל דבר רע הגורם סילוק השכינה מוסף על אזהרתנו בכל מקום באמת ראוי להמנות. ואיפשר שיכלול בו גם ההרהור שמא יבא לידי קרי ויטמא המחנה ויצטרך לצאת משם כמו שאומרי' בגמרא (כתובו' מ"ו., ע"ז כ':) ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. וברביעי שלכתובות (מ"ו.) כשהם חוקרים אזהרה למוציא שם רע על אשתו מנין אמרו ר' אליעזר אומר מלא תלך רכיל בעמך ר' נתן אומר מונשמרת מכל דבר רע, ור' אליעזר מאי טעמא לא אמר מהאי קרא, ההוא מיבעי ליה שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. שזה אצלם אזהרה ומניעה. אבל העיקר הוא שהאזהרה הזאת אע"פ שהם מזהירים בה בכל מקום לתוכחת לא נאמרה בתורה אלא במחנה שגם היא גורמת הפסד המחנה. אבל בטומאת שרץ והמת ובמעשרות אמרו שאינן באזהרה הזאת לפי שאינן גורמות סלוק השכינה. ובעל ההלכות נזכר במצוה הזאת ומנה (אות רמ"ו) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.
<h2>דף עד.</h2>
המצוה הששית שנמנענו מלאכול הצפור ששחטו אותה לטהרת המצורע. למדו זה בעלי הקבלה מריבוי המקרא. אמרו בשלישי שלקידושין (נ"ז.) כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה. ואמנם איסורה מן התורה הוא ואוסרת במשהו כמו ששנינו באחרון שלעבודה זרה (ע"ד.) ואלו דברים אסורים ואיסורן בכל שהוא צפורי מצורע ושער נזיר. ואם היה איסורן מדבריהם לא היו אוסרות בכל שהן לפי שאין דבר מדברי סופרים אוסר בכל שהוא אלא בדבר שיש לו מתירין כמו שמפורש בראשון שלביצה (ג':), חוץ מאיסורי עבודה זרה שהחמירו בהן בכל ענין ויש להם עיקר מן התורה. ומפורש בפרק אחרון שלשחיטת חולין (ק"מ.) שדורש כל צפור טהורה תאכלו מכלל דאיכא אסורה ומאי נינהו שחוטה דמצורע והקשינו מסופיה דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות שחוטת מצורע ומתרץ לעבור עליה בעשה ול"ת ושם חקרו ולוקמה בטרפה ולעבור עליה בעשה ולא תעשה וכו'. ומכל הדברים נלמוד שהיא בלאו גמור מן התורה. וכן מוכיח עוד בראשון שלבכורות (ט':) אמרו בערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ר' שמעון אומר כולן אינן מטמאין טומאת אוכלין לפי שאינו אוכל שראוי להאכילו לאחרים. ואם היה איסורו בין לעצמו בין לאחרים מדבריהם מטמא הוא טומאת אוכלין מן התורה ולא גזרו בדבר להקל עליו אלא להחמיר עליו. וכ"כ הרב בחבורו הגדול בפרק אחד עשר מן ההלכות (טו"צ ה"ז) האוכל כזית מן הצפור השחוטה עובר על עשה ועל לא תעשה שנ' וזה אשר לא תאכלו מהם מפי השמועה למדו שזה לרבות הצפור השחוטה. ואם כן ראוי לנו למנות המניעה בחשבון שס"ה לאוין. ואמנם הרב מפני שלא ימנה בלאו שבכללות אלא אחת (ש"ט עמ' קס"ד) לא זכרה בחשבונו במאמר הזה שהרי היא באה בלאו אחד עם עופות טמאים. וראיתי עוד לרב שלא חייב באכילתה מלקות ולא זכרה בכלל הלוקין בהלכות סנהדרין (פי"ט). ואפילו אם חשב אותה לאו שבכללות למה לא ילקה עליה בפני עצמה והוא ז"ל מחייב בכל לאו שבכללות אחת וכיון שהוא מודה במדרשה שהוא תורה ומפי השמועה למדו אותו היה ראוי להלקות עליה כמו שנהג גם הוא במצות אחרות לחייב בהן כרת ומלקות מדין גזירה שוה ושאר המדות כשבא בתלמוד שהוא מן התורה (שרש ב'). ובזה המקום ראיתי לדבר עוד בעגלה ערופה ושער נזיר ופטר חמור שהם גם כן מדרשים אלא שאינם באים בלשון לאו. אלא אמרו בעגלה ערופה (קדושין נ"ז. וש"נ) כפרה כתיב בה כקדשים. ובשער נזיר אמרו (שם:) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו גידולו קדוש. ובפטר חמור למדו (בכורו' י':) גזירה שוה מעגלה ערופה. ואלו אם נאמר שימנו בשס"ה מצות לא תעשה לא הוזכר ולא נדרש בהם לאו ואם אינן באות ג"כ בחשבון רמ"ח מ"ע היאך נוציא אותן מחשבון מה שנצטוינו והן מה"ת ועכ"פ יכנסו בכלל תורה צוה לנו משה. אבל הנכון שנאמר בשער הנזיר שימנה בכלל עשה שאמר יתעלה (נשא ו') קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. וכיון שבא הפירוש שיהיה גדולו קדוש ולא נהנה בו אם כן הוא לאו הבא מכלל עשה. אבל עגלה ערופה שכתוב בה כפרה כקדשים תהיה מניעה כמותם. ופטר חמור הנלמד בגזירה שוה יהיה גם כן מניעה נמנית לעצמה. כמו שנחשוב ערל שאכל תרומה מן המניעות והוא נמנה מצות לא תעשה אחת ולוקה והיא באה מן הפסח בגזירה שוה כמו שהזכיר הרב במצות קל"ו [אצלנו קל"ה]. ולא בא באוכל פגול לאו ולא כרת מבואר ונלמד בו בגזירה שוה (במצוה דלעיל) ולוקין עליו.
